חדר האוכל השלישי

חדר האוכל השלישי 1968 – 2003
חדר האוכל הקיבוצי היה עד לשנים האחרונות אחד מסמליה המובהקים של התנועה הקיבוצית, אמנם הוא נקרא חדר אוכל אך היה הרבה יותר מזה. בנוסף לארבעת הארוחות היומיות (בוקר, צהרים ארבע וערב) שבהן נפגשו כל חברי הקיבוץ שימש חדר האוכל כאולם למסיבות, הצגות, סרטי קולנוע, הצגות, ובו נערכו שיחות הקיבוץ בהן דנו התווכחו והחליטו את כל ההחלטות הגורליות והחשובות ביותר בדרכו של הקיבוץ וחבריו. חדר האוכל היה המקום המרכזי ביותר בחיי הקיבוץ בשנים הראשונות. עם השנים הצטמצמו תפקידיו החברתיים והתרבותיים, החברים החלו לאכול בחדריהם עד שבשנת 2003 נסגר חדר האוכל סופית.

לקיבוץ מרחביה היו שלושה חדרי אוכל לכל אחד יופי וייחוד משלו לפניכם תולדות ותמונות חדר האוכל השלישי …
בשנות החמישים והששים של המאה ה-20 הלך הקיבוץ וגדל, בני קיבוץ הצטרפו אל דור המייסדים, עולים חדשים ומתנדבים באו מרחבי העולם, וחדר האוכל השני נעשה קטן מלהכיל את כולם. לאחר וויכוחים רבים אם להרחיב את חדר האוכל הקיים, הוחלט על בניית חדר אוכל חדש גדול ורחב שיהיה בו גם מקום בעתיד בו יהיו עוד ועוד חברים.
באביב 1968 נחנך ברוב פאר והדר חדר האוכל השלישי. הוא נבנה בשני מפלסים, כאשר בקומת הקרקע סטיו כמקום התכנסות, חדר תאי דואר לכל החברים, טלפון ציבורי, והמזכרות הטכנית.

במפלס העליון: חדר האוכל, מטבח לחברים ומטבח לילדים, חדרי קירור, חדרים להכנות לבישול ועוד. אולם חדר האוכל בעל שלושה אגפים.

בחיי היום יום הקיבוץ מילא רק את האגף המזרחי, האגף האמצעי שימש את עגלות ההגשה והאגף המערבי עמד ריק, מחכה בתקווה שמספר החברים יגדל וגם הוא יתמלא. ובינתיים שימש כאולם לשיחות הקיבוץ, הרצאות, חוגי ריקוד ועוד.

רק פעמיים בשנה התמלא חדר האוכל על כל אגפיו, היה זה בפסח עת נערכו שולחנות למעל 1000 איש ובכל זאת היה מקום לכולם, ובפורים עת חולק חדר האוכל למזנונים, במות להופעות, ואולם ריקודים. אולם התקוות הלכו ונגוזו, מספר החברים לא גדל, החברים עברו לאכול בחדריהם ותפקידי חדר האוכל הלכו והצטמצמו. גודלו של חדר האוכל, אחזקתו והשימוש בו נעשו יקרים והקשו מאוד על פעילותו, גם גביית תשלום מהחברים עבור הארוחות לא עזרה.

בשנת 2003 כאשר מספר מצומצם של חברים משתמשים בחדר האוכל, נסגר חדר האוכל. חברי הקיבוץ המעוניינים, עברו לאכול בתשלום בבית הקפה הפרטי שבחצר הגדולה והשאר פנו איש איש למטבחו הפרטי.

מאת: צביה רייל – ארכיון קיבוץ מרחביה

Top